דרמה ושגרה במחנות המעצר באריתראה ובקניה

ביום חמישי, ה-19 באוקטובר 1944, הקיפו כוחות צבא בריטי גדולים את מחנה המעצר בלטרון. בבוקר הוצאו 239 עצורים (רובם חברי מחתרות או עולים בלתי לגליים), מן הצריפים, נכבלו בידיהם, ולאחר שנעשה חיפוש על גופם, הובלו אל מחוץ למחנה. כבולים הועלו על משאיות, ומלווים במכוניות משוריינות, עשו דרכם אל שדה התעופה בווילהלמה והוטסו למחנות מעצר במושבות הבריטיות באפריקה.

מחנה סמבל באריתריאה

המחנה שימש בעבר מקום נופש לנוער איטלקי פשיסטי, ותנאי המגורים בו לא היו גרועים יותר מאשר במחנה המעצר בלטרון. למרות התנאים הסבירים ומזג האוויר הנוח, סבלו העצירים בחודשים הראשונים ממחסור בלבוש ובחפצים אישיים אלמנטריים, הנחוצים לחיי היום-יום, וכן ממחסור בספרים ובתשמישי קדושה.

ב-21 בינואר 1945, שלושה חודשים לאחר שהעצירים הגיעו לאריתריאה, בוצעה הבריחה הראשונה ממחנה המעצר. נקודת התורפה היתה מגרש הספורט מחוץ למחנה, שהיה פתוח לעצירים כל שעות היום, היה ננעל בערב, ונשאר ללא שמירה במשך הלילה. מטרתם של שלושת הבורחים הייתה להגיע לאתיופיה. בקרבת הגבול בדק המשמר המקומי את זהות הנוסעים. השלושה נחשדו והועברו לידי השלטונות הבריטיים, אשר החזירו אותם למחנה והענישום בחודש מעצר מבודד. שלושה ימים לאחר הבריחה פונו העצירים ממחנה סמבל והוסעו כבולים לנמל מסאווה. שם הועלו על אנייה איטלקית, ובתנאי צפיפות נוראים הועברו לקרתגו שבסודן.

בעקבות הבריחות, שזרעו מבוכה של ממש בקרב פיקוד המחנה והמנהל הצבאי באריתריאה, החליטה הממשלה הבריטית להעביר את העצירים לקניה.

מחנה המעצר בגילגיל, קניה

ב- 2 במרס 1947 פונו כל העצירים ממחנה סמבל, הועמסו על משאיות והועברו, כשהם כבולים ונתונים לשמירה קפדנית, לנמל מסאווה. שם הועלו על אנייה ובתנאים קשים של חום וצפיפות, הפליגה האנייה לנמל מומבסה שבקניה. מן הנמל הוסעו העצירים ברכבת עד שלבסוף הגיעו למחנה המעצר בגילגיל.

המחנה שימש בעבר בית סוהר לחיילים שנידונו בפלילים ותנאי המגורים והסניטציה שם היו ברמה נמוכה ביותר. האקלים היה קשה והמקום שרץ יתושים. העצירים לא השלימו עם המצב, וכשבועיים לאחר הגיעם למקום, פתחו בפעולות מרי. תקוות השלטונות הבריטיים כי ריחוק המחנה בגילגיל ימנע בריחות היו תקוות שווא. זמן קצר לאחר המעבר לגילגיל החלו העצירים בחפירת מנהרה, ומאוחר יותר אף בוצעו בריחות.

הבריחה האחרונה בוצעה ב-29 במרס 1948. בשעת ערב זחלו שישה עצירים (יעקב מרידור, נתן גרמט, ראובן פרנקו ויעקב הלל מהאצ"ל, וכן שלמה בן שלמה ודוד ינאי מלח"י), במנהרה באורך של 80 מטר ויצאו מן העבר השני של גדר המחנה. הם צעדו לעבר נקודת המפגש עם "וילסון" (אחד משני השליחים שהגיעו במיוחד מדרום אפריקה כדי לעזור לבורחים), שהמתין להם במכונית שכורה. הם חצו את הגבול לאוגנדה בעזרת דרכונים שהובאו מדרום אפריקה, ולאחר מנוחה קצרה, פנו לקונסול הבלגי וקיבלו ויזה לקונגו הבלגית. משם המריאו ונחתו בשלום בבריסל, בירת בלגיה.

מודעה בעיתון בקניה על בריחת ששת האסירים מהמחנה; תצלום 347/לח, אוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט

מעצר ממושך במקום נידח טומן בחובו סכנה של ניוון פיסי ונפשי. הבידוד, הריחוק מהמולדת וחוסר כל ידע לגבי מועד שחרורם, עלולים היו לפגוע קשה בתפקודם ובנפשם של הגולים. כדי להתגבר על בעיות אלה, החלו העצירים בפעילות חברתית ותרבותית ענפה. הוצא עיתון יומי, נערכו קורסים שונים, וכן נערכה פעילות ספורטיבית.

לימוד גמרא במחנה הגולים בתמונה: שלמה פרחי, נחמיה טוכנברג ודב בן טוב; תצלום: 326/לח, אוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט

קבוצת הכדורגל במחנה הגולים,עומדים משמאל לימין: השני-מוטקה גרובייס,הרביעי-יוסף רשלבך כורעים:הראשון-משה ארז; תצלום: 331/לח, אוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט

קבוצה של אסירים במחנה הגולים בחזרה מקניה לארץ, מימין למעלה:י.שטראוך,א.שניידרמן,מ.ארז,י.בן דוד, שמעון זיו,שמעון לוקשין,נתן מרפיש,א.ירושלמי; תצלום: 343/לח, אוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט

קבוצת חברי לח"י מוחזרת מקניה באונית "אושן ויגר"; תצלום: 1547/לח, אוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט

בבליוגרפיה: http://www.etzel.org.il

ליקטה ורשמה:אילנית יהודה

ערכה: נטלי שוחט

סריקת מסמכים ותצלומים:גואל אמיר